כשחנה ארנדט טבעה את הביטוי המפורסם ״הבנאליות של הרוע״, היא ודאי לא חשבה באותו הרגע על סוטיין או הפרסי, אך לא מן נמנע כי הפער בין הזוועות ובין הדמות לו היתה חיה כיום - היה משתקף בחיבור חדש ומצמית: הבנאליות של הלוע.
למי שאינו בקיא במתרחש ולא גלש אמש בסמוי בניק ׳יוכבד׳ כי הוא פרש מהצאט והיה מביך לו היה נכנס יום אחרי הפרישה, אאמלק את הדיון המרתק, המוסרי ומעורר הקבס: מהם גבולות
ההתנהלות של גולשים שפוגעים במושא הקלדתם והאם אנו נדרשים לכאלה לאור היכולת ׳לאגנר׳ במחי כפתור את המטרידים, ומה תפקידו של מנהל/ת בתוך סבך הג׳יפה, אליבא דשבורים.
2 המקרים שהובאו בפני הציבור שונים בתכלית, אולם גם דומים במפגיע:
הפרסי - גולש שלא היה זוכה לכזו פופולאריות אלמלא המרגליות שמקלדתו מפיקה חדשות לבקרים.
הטיעון המרכזי נגדו: מטריד מינית גולשות. משתמש בשפה מאד נמוכה.
הטיעון המרכזי להגנתו: טמבליותו אומנותו ובקשות חרטה על בסיס יומי; לא מבקש להשפיל בכוונת תחילה.
מנגד מופיע סוטיין/סמפרה - מתוחכם יותר, בעל משלב מילולי עשיר (אם כי יש שטענו שהפאנצ׳ים שלו כבר 20 שנה חוזרים על עצמם) שמשלב פולקלור מרוקאי (נשדידיקדק) בתוך נסיונות ההשפלה שלו* של גולשות (לפעמים גולשים).
הטיעון המרכזי נגדו: משפיל בכוונת תחילה. רשע גמור. אאוטינגים.
הטיעון המרכזי להגנתו: הוא מצחיק וחכם.
בתוך כך נתגלעה הסכמה נדירה בין - ערן ״אצילי מסבן גרושות״ ומי שמכונה המיידוף של המאורסים - מינימילסטית:
שניהם טענו כי יש שווים יותר ויש שווים פחות וההנהלה מבכרת לתעדף ולפעול רק במקרים שפוגעים במקורבים לה.
אסיים בשיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך :
מְשֻׁנֶּה לִהְיוֹת אִשָּׁה
פְּשׁוּטָה, בֵּיתִית, רָפָה,
בְּדוֹר עַז, דּוֹר אַלִּימוּת,
לִהְיוֹת בַּיְשָׁנִית, לֵאָה,
בְּדוֹר קַר, בְּדוֹר אַנְשֵׁי מִמְכָּר,
אֲשֶׁר לוֹ כְּסִיל וְכִימָה וְיָרֵחַ -פַנָסֵי פִּרְסוּם,
תָּוֵי פָּז, סִמְלִי צְבָא.
לִצְעֹד בִּרְחוֹב מוּצָל מְהַרְהֶרֶת, אַט-אַט
ט.ל.ח
