אפתח בדיסקליימר:
חורה לי במקסימום המצב הסאחי שהגעתי אליו. הצאט בעיניי הוא מקום אידיאלי ל- בּוֹרְחָנוּת (אסקפיזם) וברגע שמופר האיזון, גם אם זה באזור מוכה אסון, האזור הסאחי מתגבר וחוש הטהרנות מעלה הילוך. מה שקורה בדכ במצב הצבירה הזה הוא מאבק בין הרצון להוכיח את עמיתיך ובין הרצון לגלות לויאליות וחברות לוירטואלים שכן התיישבו לך בלב ו/או באמיגדלה האחראית על החיבה לסְחְלָה.
דיסקליימר 2:
גם ההביטט הוירטואלי מורכב. איני חף מאזורים חשוכים שבהעדר פיקוח ובעטיים של אי אלו דינמיקות שחלקן לא בשליטתי - מקבלים פדות. ברגע שאני מרגיש שאני חוצה את הגבול אני מתנצל. לא תמיד מצליח בזה.
חמש שנים +- אני בטרנד.
בתחילה סימנתי את הגולשים בעיקר לפי קטיגוריות של בעלי מודעות וחסרי מודעות. בהמשך הבנתי את עיקר הדינמיקה: תיוגך כגולש חזק תלוי בעיקר ביכולות ההתקוטטות שלך בכללי. כגודל הכתישה - גודל מעמדך והרתעתך להמשך לבא.
כמיונז ואופר בעל יכולות רטוריות מרהיבות - נאבקתי בדיסוננס שהצאט מגלם: מחד סלידה עמוקה משפת ביבים ומאידך: משיכה ורבע אביונה מהיכולת לומר שרמוטה ללא דפיקות בצדעיים.
מהי וירטואליות?
אחד הטיעונים המרכזיים של גולשים דוגמת מילוק וסוטיין היא שהכל פה פיקסלים, בינארי 0,1. (בעיקר 0) איך ניתן להיפגע מאנשים שאינך מכיר ושכותבים בכינויים?! בטיעון מגוחך זה - אתה בעיקר משליך פסיכולוגיה פשוטה על הקורבן שלך: לא רק שאתה אדיוט, אתה גם אדיוט שאתה מגיב לי ״ומתפרק״. אתה 0,1.
עד כמה שקשה לראות הבדל בין שניהם, אני בכל זאת מוצא הבדל אחד עיקרי:
בעוד שהאחד מסוגל מעבר למציאת חולשות אצל הקורבן המזדמן, גם לנהל שיחה ואפילו מעניינת, הוא אינו מוציא את עצמו מן הכלל ומודה שהוא חלק אינטגרלי מהשיט.
השניה, מתעקשת ומתאמצת לבדל את עצמה מהסְחְלָה: היא תשתמש ב״אתם״ ״זה שלכם״ ״השורות המזוהמות שלכם״ ״הסרתי את המסיכות מעליכם״ ועוד.
כצופה מהצד ולפעמים גם מהאמצע, זה אחד הרגעים החלשים שניתן לחזות באדם שמקדיש את מיטב זמנו להתאמץ ולהתחזק עי נסיונות פאתטיים לבדל את עצמו מקורבנותיו המזדמנים. ההשקעה הכמעט סיזיפית הזו בהם לא הופכת אותך לטוב מהם. זה בעיקר מעצים את היותך חסר מודעות כמה אתה חלק מהזיהום.
אחד מטיעוני הסרק הוא ״לא קיללתי, תראו איך הקורבן המזדמן שלי מתפרק ומקלל״.
לאלימות ובריונות רשת מתוחכמת אין צורך בניבול פה. מספיק כמויות עצומות של אקטיב ופאסיב-אגרסיב.
הדחף להגיב ברגעים אלו הוא עצום, כמעט בלתי אנושי. וזה בדיוק לאן שהם מכוונים. תגיב. תמלא אלפי מסכים על הכלום והשום דבר. רק תגיב. תתפרק. תהפוך להיות כמוהם. תנסה להוכיח כמה הם אומללים ואתה מעל לזה. שם כמעט כולם נופלים.
לזכותם יאמר שהם לא נטפלים רק על חלשים, אלא גם על מוקדי חולשה שזיהו אצל החזקים לכאורה של הצאט. בתוך כך הם יחזיקו כמה קרובים להם. הם יטפחו אותם ויגרמו להם לחשוב, וסליחה על הדוגמה הקיצונית, כמו ילד להורה מתעלל שרק מחכה שיכירו בו, שהוא מיוחד, שהוא ראוי לקרבתם. בכך הם מנטרלים אותם. הם חייבים כמה כאלה בשביל לשרוד לאורך זמן בתוך הבריונות. הם ינהלו לעתים שיחות מעניינות, רק כדי לחזק את הדיסוננס.
האם יש ערך כלשהו לקירבה הזו? בעיני לא. הם יזרקו אותם ברגע שירגישו שחדלו למלא את משימתם העליונה.
כל אחד בחר לעצמו את מידת החשיפה שהקציב לעצמו. כל אחד ניהל סיכונים באיש שבחר לשתף איתו חלקים מחייו שמחוץ להביטט זה. האם יש בכך הצדקה לחשיפת פרטים אודותיך או נסיונות רמיסה כי בחרת לבטוח באיש הלא נכון?!
אם אשאל לרגע דוגמה משדות קטל קצת יותר גדולים מהצאט, למשל הטוויטר, שם אתה לכאורה יכול להנות מאנונימיות - הרגולציה החלה להתערב. אינך יכול לומר את כל העולה על רוחך לאדם אחר, גם לא בתחומי האאוטינג. זה מגיע לבתי משפט ואנשים נאלצים להוציא מכיסם, והרבה.
בהעדר חוקה ברורה וכללי התנהגות ברורים, הנדפקים העיקריים מהואקום הזה הוא לרוב הגולשים החלשים. מכיוון שזהו לא אזור דמוקרטי וההתנהלות פה מוכתבת בעיקר לפי עד כמה נפגעו מקורבים לבעלי הכח.
בראייה קצרת טווח זה משרת אולי אינטרס של רייטינג.
בראייה ארוכת טווח - אין לי מושג.
איך אמר אוסקר ווילד? ״לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר. רוב האנשים פשוט לא קיימים״
סינסירילי יורז,
חצרוני 7
